“אמר לו [הקונסול] ליעקב, מבין אתה דבר זה?
יש שאנו אוחזים חפץ כדי למוסרו למי שהוא שלו,
פתאום נשמט החפץ מידינו עד שלא הגיע לבעליו,
ונמצאנו שנינו עומדים וידינו ריקות ,
אני שהיה החפץ בידי ,
והוא שפשט ידו לקבלו .

עם שהוא מדבר הביט על ידיו
כתוהה היאך נשמט אותו דבר מידיו.
לסוף פשט את ימינו ונתן לו לרכניץ שלום של פרישה
ואמר, נלך , והחזיק בידו של רכניץ,
כדרך הזקנים, שאם באה יד חמה לידם משהים אותה.
הרגיש רכניץ בדבר והיה שמח שידו מחממת את ידו …
נשתנו פניו של הקונסול פתאום והביט בו מתוך תרעומת .
מה מבקש זה ממני . שמט את ידו ואמר לו, שלום .
פירש רכניץ מן הקונסול והיה עצב ,
שמימיו לא נהג בו הקונסול כך” (עמ’ ר”פ)

————————————————————————————————————-

מי הם גיבורי משל זה , ומיהו החפץ ?
לכאורה נדמה כי שושנה החולה היא חפץ זה ,
שנשמט מידיו של הקונסול ולא הגיע לידי בעליו , יעקב .
במיוחד הננו נוטים לחשוב כך בהשפעת התיאור !
“ונמצאנו שנינו עומדים וידינו ריקות” וכוי ,
כלומר – הקונסול ובן-שיחו , יעקב .
אך פירוש מעין זה אינו תואם את האמת הפנימית של הסיפור .
מעולם לא מצאנו את יעקב מושיט את ידיו
לקראת שושנה וטוען לבעלותו עליה .
נהפוך הוא ; מצאנו את שושנה אומרת:
“יעקב שלי הוא , כשאגדל אקח אותו לאיש”
כן מצאנו את שושנה מושיטה את ידיה לקראת יעקב ,
ואילו הוא משמיט את עצמו מפניה
כך הננו מגיעים למסקנה הבלתי-נמנעת ,
כי יעקב הוא חפץ זה ,
שהשמיט את עצמו מידי מחזיקיו –
הוא הקונסול מר גיטהולד אהרלין …
ולא הגיע לידי בעליו –
היא שושנה שפשטה את ידיה לקבלו .
אי לכך אוצרים בחובם דברי הקונסול גם רמזים לעונש
כדי להמחיש ליעקב אקט זה אוחז הקונסול את ידו של יעקב ,
משהה אותה בידו ומשמיטה לפתע .
ככה ישמיט האל את יעקב .
הישמטות החפץ תביא להשמטת החפץ.

“פרש יעקב מן הקונסול והיה עצב, שמימיו לא נהג בו הקונסול כך.”