פתיחה 

שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלבן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא ראו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה. פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת נאה לכלה עשירה. מסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.

פסקת האחות השניה:

אמרה שנייה אחותי, אל תפתחי פה לשטן. ואף היא נתאנחה עד שזלגה דמעה.

—-

פסקת הסיום:

הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה  ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכול עשוי יפה בעתו. ואפילו הכול היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו הייתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.