נכתב בשם דורון, חנה ואלי:

vvvvvvvvvvvvvvvvvvvvvvvvv

המושג צינורה של דם לקוח מהתלמוד הירושלמי. מדובר על דיני טומאה וטהרה. מסופר על כהן שדיבר עם אישה "ונתזה צינורה של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימתו (טימאה אותו" (ירושלמי, חגיגה, כא:).

אך שם מדובר על צינורה של רוק ולא על צינורה של דם.

כלומר, עגנון מביא ציטוט שבו סיטואציה מאד דומה, אותם מילים ממש, רק עם דם.

למעשה, הוא מספח לעלילה שני עולמות נוספים: 1. המקרה של האישה והכהן. 2. דם שמטמא שמלה של כלה, דם נידה?

נראה כי חשוב לעגנון להשליך אותנו לשני עולמות אלו כדי לרמוז ולהעצים את הדגשת הניגודיות – טומאה מול טהרה.

האירוניה בהתגלמותה.

המתח העיקרי בו עוסק הסיפור הוא המתח בין צדק לאי צדק. בניגוד ליצירות אחרות המביעות את כאבן של הדמויות מזוויות ראיה שונות וגורמות לקורא לחוש אמפאטיה כלפיהן, בסיפור זה נזעקת הזעקה על כל הצער, הסבל והייסורים שקיימים בעולם. הסיפור לא ממקד את אלומת האור בביטוי הכאב, בזעקתו, בהתמודדות איתו או באפשרות התיקון, אלא בסבל עצמו. בסבל האין סופי והמיותר ובחוסר הצדק הקיים תמיד בעולם. הכלים העיקריים המשמשים את עגנון בבניית הקלוז אפ הייחודי הזה הן ניגודיות ואירוניה. בעיקר אירוניה.

הסיפור כולו ספוג באירוניה על גבי אירוניה, מכל כיוון אפשרי. אירוניה היא "תיאור מצב מסוים ששונה מן המצב שהיה אמור להתרחש לכאורה". המחבר יוצר אצל הקורא ציפיה למשהו חיובי ומיד מנפץ אותה לרסיסים, כשגם במהלך הניפוץ עצמו הוא מקפיד לנפץ עוד ציפיה שנוצרה בינתיים. כל התנפצות כזו מעצימה את הציפיה ההולכת ומצטברת אצל הקורא, שאומר לעצמו "כל זה היה הכנה לדבר הטוב שהולך להתרחש עכשיו ו… בום! עוד ציפיה התנפצה לה.

אביא כאן רק שתי דוגמאות לכך: ההקדשה במילה "ברכה" גורמת לקורא להניח שהסיפור יתאר משהו טוב. הוא מתחיל לקרוא, אבל קיתון של מים צוננים מיד נשפך על פניו: בית אפל, הן עובדות מצאת החמה עד צאת הנשמה. אוף… טוב לפחות יספרו לי עכשיו שהן מרויחות מכך הרבה כסף. בום! "אבל ברכה לא ראו בעמלן"… (מזכיר לנו את הברכה שהוזכרה בהקדשה?) וכך ממשיך הקורא ללכת שולל במסלול המכשולים בו מריץ אותו הקורא בתקווה להאפי אנד כלשהו. ממש כמו מכור להימורים שכל הפסד שהוא חווה, רק גורם לו להמר שוב ולקוות ש"הפעם אני מביא ת'מכה". אבל במקום זאת הוא רק חוטף את המכה. שוב ושוב ושוב.

כמעשה אומן, משתמש עגנון גם בניגודיות, בקיטוביות דיכוטומית ממש. האירוניה מציגה מצבים הפכיים (ולא רק שונים) ממה שהיינו מצפים. שחור מול לבן, אור וחושך משמשים בערבוביא. שמלת כלה עשירה, מול תופרת עניה וערירית. מוות מול חתונה. "אין (במקום "את") הכל עשוי יפה בעתו" ואין גבול לאירוניה, הסנדלר הולך יחף. מה זה הולך? רץ.

באמצעות כלים אלו מקפיד המחבר לסגור הרמטית את המערה החשוכה שאליה הוא מכניס את הקורא. אין שום מקום לאור בקצה המנהרה. כלום, נאדה, גורנישט. הקורא ממשיך ללכת במערת הסיפור האפלה והמחבר אומר לו: אתה יכול למשש את השקע הרופף הזה בקיר המערה? נכון אתה רוצה שהוא ייפתח ויהי אור? נהדר! זה סתם שקע רופף. חייך, אכלת אותה.

הדמויות תורמות לזעקת חוסר הצדק. הן מעצימות את תיאור חוסר האונים של האנשים הסובלים. הן כלואות במצבן הנוראי חסרות ישע לחלוטין. טוב, לשנות את המצב אי אפשר אבל מתבקש שלפחות נזעק קצת את כאבינו, לא? אז זהו שלא. אפילו התלונות והאנחות של האחיות (וכמה אירוני – דווקא התלונות והאנחות), שהיו ממש מזעריות ביחס לסבלן הלא מוצדק, גורמות להן להמשיך לסבול. וכל זה בגלל הסיבה הכי שטותית ומקרית – כתם דם קטן, שיצא מפיהן מרוב סבל. אירוניה כבר אמרנו?

דמות הגביר מצטיירת כרשע. הוא:

1. "גער בתופרת" (מי אתה בכלל שתצעק עליה? מי שמך לאיש צר וצועק עלינו?).

2. "הוציאה בנזיפה" (אין לך בושה? מילא לא להיות מרוצה מהשירות אבל למה לפגוע ולהעליב?).

3. "אין צריך לומר (יענו ברור, קל) שלא נתן לה שכרה" (מה אתה אומר?? הן טרחו על זה ימים ולילות ולא יקבלו תמורה? ניפגש בבית הדין לענייני עבודה! אתה עוד תשמע מהעורך-דין שלי, חצוף!!)

כמובן שדמות הגביר עומדת בניגוד מוחלט לדמויות האחיות, אבל הם מפתיעים אותנו, מאחדים כוחות, ומחזיקים ביחד שלט ענק שעליו כתוב באותיות של קידוש לבנה: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

כך, במלאכת מחשבת מוקפדת ומדוייקת לפרטי פרטים, בונה עגנון את זעקת השבר על חוסר הצדק בעולם. הוא מתמקד בכוונה בתיאור צער העולם ולא בזעקת הכאב והסבל המתבקשת. כי את הזעקה הזאת הוא משאיר לנו, הקוראים, לזעוק.

דוגמא נוספת היא השימוש במוטיב של כלי לבן 

בסיפור "שלוש אחיות" מאת ש"י עגנון, האחיות מצערות על גורלן המר. עגנון, בסוף הסיפור, כואב את כאבן של האחיות בטענה שאילו האחות השנייה הייתה מטנפת את הכתונת עם דמה והשלישית הייתה דומעת דמעות של צער, הדמעות היו יכולות לנקות את הכתונת מהדם, אך משום שהאחות השנייה הייתה זאת שזלגו דמעותיה והשלישית הייתה זאת שירקה דם – הגביר תפס את כתם הדם על הכותונת וכעס. מתח בין דמעות של צער וייאוש אל מול דמעות שיכלו למנוע את כעסו של הגביר, דמעות מזל   – האם ניקוי הדם עם הדמעות שזלגו מהצער והייאוש, של חיים בחשכה ללא תקווה, באמת יכול להביא לאיזשהי נחמה?